כשהבת הגדולה שלי היתה בת 3, חשבתי שילדים זה אמור להיות שמחה, אבל זה יותר כמו מאסר עולם עם עבודות פרך.

 

כל יום הייתי חוזרת מהעבודה, מצפה לראות אותה, אך למען האמת די חוששת מהשעות שלנו יחד. אלו היו אחר-צהריים אינסופיים, בהם היא היתה פוקדת עלי מה לעשות, ומתפרצת בכעס כשהעזתי לסרב או לבקש ממנה משהו, כמו לאסוף את הצעצועים שלה.

בסוף מצאתי את עצמי מוותרת, ופשוט נכנעת מראש לכל הדרישות שלה. לפחות שיהיה לי קצת שקט בסוף היום. זה נתן לי שקט תעשייתי, אבל בפנים הרגשתי רע. הרגשתי מובסת, כועסת, ולפעמים ממש הרגשתי שאני לא אוהבת להיות עם הבת שלי. בעלי קרא לי סמרטוט.

שנאתי להרגיש ככה.    

 

לפעמים נראה שהילדים של היום הם מנהלים מגיל אפס. בטוחים בעצמם, יודעים מה הם רוצים, ויודעים לדרוש את זה.

אנחנו ההורים לפעמים עומדים המומים מול ה"לא!" הנחרץ, מול החוצפה של הקטנים האלה. אנחנו זוכרים היטב שאנחנו לא היינו מדברים ככה להורינו, ופשוט מזועזעים מאיך שהם מדברים אלינו.

 

מה קורה לנו במקרים כאלה? לדברי חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, אנחנו מגיבים באחת משתי אופציות: "נבוט" או "סמרטוט".

או שאנחנו נכנעים ומוותרים (סמרטוט), לרוב מתוך מחשבה שנראית לנו הגיונית, שאם הילד יהיה מסופק ומרוצה אז הוא יהיה ילד מאושר, מוקיר תודה, יתנהג יפה... לרוב, דרך אגב, המציאות הפוכה – הילד הופך תובעני יותר ויותר, ואפילו אלים.

 

אז מה זה אומר להיות סמרטוט?

האם מישהו מכם מצא את עצמו מוותר לילדים שלו על דרישות לגיטימיות רק כי אין לו כוח לריב איתם עכשיו?
האם מישהי מכן עושה מטלות במקום הילדים ואומרת לעצמה: טוב, זה קשה להם, אני אעשה את זה בעצמי, כבר יהיה יותר מהר ובלי מריבות?

מה קורה בטווח הקצר? או שהילד "יעשה טובה" וישתף פעולה, אבל באופן מפתיע גם כאן הילדים לא נוטים לשתף פעולה, כי ממילא עושים בשבילם הכול.

מה קורה בטווח הארוך? בטווח הארוך הילדים גדלים בלי יכולת לדחיית סיפוקים, בלי יכולת לשאת תסכול. הם מקשרים בראש את זה שמוותרים להם ועושים בשבילם דברים לזה שאוהבים אותם, ואז פתאום אם לא עושים בשבילם דברים זה מלחיץ אותם נורא.
הבת שלי כשהיא מבקשת לשתות מיץ בארוחת צהריים ואני לא מרשה לה אומרת :את לא אוהבת אותי!". צריך להיות הורה מאוד בטוח בעצמו כדי לא להבהל מזה, ולענות:"להפך, בגלל שאת חשובה לי אני לא מרשה לך מיץ". 

 

מה זה אומר להיות נבוט?

עכשיו, על פניו נראה שהפתרון לכל זה הוא להיות בדיוק ההפך – להיות קשוח, "יאללה להכנס בהם". שלא יחשבו אפילו להתחיל עם הקטעים שלהם. זהו ה"נבוט". אבל להיות נבוט זה בעצם לקחת את זה לקיצוניות השניה. זו התנהגות תוקפנית ושרירותית מצד ההורה שעל פי רוב נועדה פשוט להכניע את הילד. התנהגות "נבוטית" מתבטאת באיומים, ציניות, קללות, הפחדות,  אלימות (מילולית, רגשית ופיסית) ואמצעי הענשה קיצוניים.

זה נשמע נורא ואיום, וכל אחד בטח אומר לעצמו: מה פתאום, אני לא עושה דבר כזה, אבל עם יד על הלב, לא מתפלקות לנו מדי פעם העלבות כמו "איזה תינוק אתה" או "איזה מגעיל אתה, תראה איך אתה אוכל", או איומים כמו "אני סופרת עד שלוש. אם עד אז לא תגמרי להתלבש, אני יוצאת בלעדייך!".

מה קורה לילד שלנו? הוא מושפל וכועס. לפעמים הוא נכנע ומציית לנו, ונראה לנו שהשיטה שלנו "עובדת" אבל לטווח הרחוק מה הוא למד? כוחנות! הוא למד מאיתנו שהעולם מחולק לחזקים וחלשים, והחזק מנצח, ומשיג את מה שהוא רוצה. ואז או שיהיה כנוע, חסר עמוד שידרה, או שיהיה כוחני, ייכנס למאבקי כוח איתנו, ויגלה תוקפנות כלפי החלשים ממנו.

 

בכל אחד מאיתנו יש את הסמרטוט ואת הנבוט. איפה אתם מזהים את עצמכם?  

 

ואיך כל זה מתקשר לגבולות?

 

כל זה במאמר הבא.

 

אשמח לתגובותיכם!

 

 

יצירת קשר

השאירו הודעה ואחזור אליכם בהקדם.