איך זה שלפעמים, כמה שמתאמצים לפתור את הבעיה, המצב רק מחמיר?

האם זה הגיוני?


"
יש לנו בעיות רציניות עם יהלי בן החמש בכל הנוגע לאוכל. הוא לא אוהב לאכול, ונראה שאם זה היה תלוי בו הוא בקושי היה נוגע במשהו. אנחנו ממש מודאגים, ועושים הכל כדי לפתור את הבעיה. מכינים לו את האוכל שהוא אוהב, לא משנה שזה לא הכי בריא, קוראים לו סיפורים ושרים לו שירים תוך כדי אוכל, ומבטיחים לו פרסים אם יאכל עוד כמה ביסים. אין ברירה, זה המצב, ואנחנו נעשה הכל כדי שיאכל"

"שירה בת שלוש, כבר גמולה חצי שנה, אבל לא הולכת לבד לעשות פיפי. צריך להזכיר לה כל פעם, אחרת היא מפספסת. וגם כשכבר מזכירים לה היא לא תמיד רוצה ללכת, וצריך לשכנע אותה, או להבטיח לה משהו שהיא רוצה, או למלא אחר הוראותיה, למשל שניקח אותה לשירותים על הידיים כי היא עייפה." 

 

שני המקרים האלה מאוד מבלבלים!

על פניו, נראה שההורים מאוד מסורים, הם זיהו בעיה ועושים ככל שביכולתם לפתור אותה. הם לא חוסכים במאמץ ומנסים כל פתרון יצירתי להשיג את שיתוף הפעולה של הילד. מה יכול להיות יותר טוב מזה

 

קשה לקבל זאת, אך ההורים בפעולותיהם בעצם מחריפים את הבעיה במקום להועיל!

המאמצים האינסופיים שהם משקיעים מביאים את הילד למסקנה אחת: "יש פה נושא שמאוד מאוד חשוב להוריי, ואני בעצם שולט עליו. הם מוכנים לעשות שמיניות באויר מסביבי, וכל מה שאני צריך לעשות זה לא לאכול, או לא לרצות לגשת לשירותים". ילדים מזהים מהר מאוד את הכוח שיש להם, ואת היחס שהבעיה משיגה להם מהוריהם, ומגיעים למסקנה שהבעיה הזו ממש משתלמת להם, וכדאי מאוד להמשיך בה. 

 

מה עושים? הפתרון הוא פשוט לכאורה, אך פעמים רבות קשה מאוד לביצוע!
השחרור ממעגל המאמץ האינסופי טמון ביכולת של ההורים לקחת צעד אחורה, ולהרפות מההתעסקות האינסופית שלהם בבעיה של הילד.

לא לרדוף אחרי הילד עם האוכל, או ההליכה לשירותים. לא לשכנע אותו, להסביר לו, לבקש, להתחנן ולאיים. פשוט להניח לנושא, ולהניח לילד להבין שזהו העניין שלו בלבד, ולא של ההורים. לסמוך עליו שהוא יאכל כשיהיה רעב, והוא ילך לשירותים אם ירצה. כשההורים כבר לא בעסק, נעלם הרווח המשני של הילד, ומהעדר "עניין לציבור" הבעיה פעמים רבות תיפתר לבד (בהנחה, כמובן, שהיא לא מסתירה בעיה אחרת מאחוריה :-)). 

 

אתם מתמודדים עם בעיה דומה? מוזמנים לכתוב לי ולהתייעץ!

יצירת קשר

השאירו הודעה ואחזור אליכם בהקדם.